שלהי הקיץ. או שלא?

סוף הקיץ.

נכון שתמיד אומרים שסוף זו התחלה של משהו אחר אבל מרגיש לי בפנים, שמשהו במשפט הזה קצת ממהר. שהוא גורם לנו לרוץ קדימה מבלי לעצור רגע על הסוף עצמו. כי סוף זה לא רק נקודה, זה מכלול של כל כך הרבה דברים.

הבנתי את זה מתמונה אחת.

לפני זמן מה, אחי חגג יום הולדת ונסענו כל המשפחה, בהרכב מלא, לחגיגה בים. ברגע של החלטה נדירה בחרתי לקחת איתי את המצלמה, כאשר בפועל אני כמעט תמיד מסתפקת באייפון החתיך שלי שמאפשר לי גם לתעד רגעים בחיים אבל בעיקר, להיות נוכחת עם הרגע ועם המשפחה ולא להישאב לצילום המקצועי. בקיצור, נכנסתי עם המצלמה למים, עברתי בין כל בני משפחתי, וצילמתי אותם. דאגתי להגביל את זה בזמן כדי שלא להישאב בכל זאת למה שלא רציתי שיקרה ואכן אחרי זמן מה הנחתי את המצלמה והצטרפתי לחגיגה המשפחתית.

כשישבתי בבית ועברתי על התמונות, נתקלתי בתמונה של הילדות שלי (2 מתוכן) ניצבות עם מגבות על שפת המים, כשברקע מתחילה שקיעה.

התמונה הזו פשוט היכתה בי.

את כל הדיון הזה ביני לבין עצמי (ועכשיו גם איתכם) על הסוף, המשמעות שלו, הרגעיות שלו, הבנתי ממנה.

עברנו קיץ משפחתי חלומי. הרבה זמן, הרבה אוכל, הרבה ביחד, הרבה נסיעות, הרבה "משעמם לי", הרבה ים ומים. מי כבר זוכר קייטנת אקסטרים אי שם בתחילת הקיץ או נופש באילת וים המלח שהיה לפני אך שלושה שבועות אבל מרגיש כאילו לפני שנה? והנה, רגע לפני סוף החופשה, גם מגיע סוף הקיץ. אני זוכרת את היום הראשון של החופש שבו צהלתי ושמחתי שלא מכינים יותר סנדוויצים במשך חודשיים ואיך הוא התחלף די מהר ב"יאללה, מתי ייגמר כבר החופש". זה קורה לי הרבה במעברי עונות. מתחיל הקיץ- נו, מתי כבר יגיע החורף? מתחיל החורף- נו, מתי כבר יתחיל הקיץ? מתחילים ללמוד- איזה אושר והתרגשות. עבר חודש? נו, מתי כבר מסתיימת השנה?

וזו בדיוק הפואנטה שלי.

אנחנו רצים כל הזמן מסוף להתחלה, מהתחלה לסוף.

אנחנו מחפשים להיות במקום אחר מהמקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. משהו בסגנון של "משבת לשבת" או "מחופש לחופש".

כאילו שתמיד רוצים להיות בנקודה אחרת, בהמשך, בקצה, על הרצף, בגלגל.

התמונה הזו, ההיא מלמעלה, היא שעצרה אותי.

הזכירה לי לא למהר. לתפוס את הרגע בעודו קורה. ואפילו ליהנות ממנו.

לקחת יום ביומו, למצות אותו, להנות בו, לאהוב בו. המחר יגיע בזמן שלו. מחר.

ואם כבר הגעתם עד לפה אז מפנקת אתכם בעוד הצצה לאותו ערב משפחתי בים.