יובלי עולה לכיתה א'. מיומנה של אמא.

נתחיל במובן מאליו, ברור שאני מתרגשת, וברור שכמו כל אמא שמעלה ילד לכיתה א', ולא משנה אם הוא בכור או שביעי לכתר, זה תמיד מרגש.

זה מסמן התחלה, דרך חדשה, בגרות, עצמאות, סוג של התחלת חיים רשמית כזו ברשות עצמו. מרגש. מלחיץ.

בואו נדבר על זה רגע. מלחיץ.

אני לחוצה.

נכון, סיימנו עם ארגז החול, עם משה בתיבה מחימר, עם יצירות אינסופיות על דפי מחשב וקופסאות קורנפלקס ועם אמא שבת אבל... התחלנו בית ספר, פיצקים בעולם שיש בו מלכות כיתה, לחצים, דרישות, תחרותיות, גם אלימות ובריונות (בואו נודה על האמת, זה קיים בכל מקום), הם ברשות עצמם, אנחנו לא שומרי ומגוננים שם פיזית ובימינו אנו, עם כל העולם הוירטואלי המפחיד הזה שקיים בחוץ, החרדות רק מתגברות.

האם אני כאמא הכנתי את ביתי הקטנה, התמימה והטהורה לגוב האריות הזה שמחכה לה? אוקיי, אולי הגזמתי קצת ובי"ס יסודי זה עדיין סוג כזה של חממה אבל זה מה שנתפס בעיני כמקרה קשה של אמא בחוסר שליטה.

או במילים אחרות, אמא שהבת שלה מתחילה את החיים האמיתיים.

כי אם נצא רגע מהמשבצת הזו של בית ספר, כל מה שכתבתי פה למעלה, נכון לגבי כל שלב חדש בחיים: תיכון, צבא, אוניברסיטה, אפילו מקומות עבודה.

תמיד תהיה מנהיגות (לא תמיד חיובית), ולחצים, ודרישות, ותחרותיות, ובריונות, ואלימות (כן, גם מילולית זו אלימות וכן, היא גם קיימת) כי זה העולם שלנו והוא לא תמיד ורוד. ואנחנו, ההורים, לא תמיד נהיה בשליטה מלאה על מה שקורה.

אבל, ופה אני עונה לעצמי, אלינור- תירגעי. כי את כאן, ואת נוכחת, ואת מלווה מרחוק אבל הכי חשוב, את מלווה את הילדה הזו מיום היוולדה.

וכן, אלינור, כן הכנת אותה לזה. ותיווכת עם חברים כשהיה צריך, ועזרת לפתור משברים, וחינכת לדרכי התנהגות הולמים ועודדת תמיד לדבר ולספר מה קורה ולחשוב על פתרונות כשיש דילמה. והיא יודעת להיות חברה טובה ורגישה לסביבה. היא גדלה עם אחיות שבין כל הריבים ואי ההסכמות הן גם החברות הכי טובות שלה. והילדה שלך נבונה ופיקחית. היא תדע מה נכון ומה לא נכון. וגם אם לפעמים היא תנסה לבדוק גבולות, ואולי (כמעט בטוח) תעשה טעויות, הבסיס שלה חזק. היא יודעת שתהיה לה תמיכה, וכתף להישען עליה ואפשרות לתקן.

ואבא מדהים שנמצא שם להחזיק גם את האמא כשהיא נלחצת.

פתאום בית הספר לא מלחיץ אותי. כי אני יודעת שיש בו צוות חינוכי שבאמת אכפת לו. והוא משקיע מכל הלב והוא שם בשבילה- כשאני לא נמצאת. ויש שם גם משחקים, והכלה, וחברויות אמת. ורגעים מהנים ומצחיקים. וניסיונות, והזדמנויות מאפשרות, מעצימות ומקדמות, וחתירה למצויינות ולמיצוי עצמי, ופסיכולוגיה חיובית מעודדת. וחשוב לו להיות מקום בטוח ומוגן שהילדה שלי תרצה להיות שייכת אליו. שהיא תהיה שייכת אליו.

ובסופו של יום, הילדה שלי חוזרת הביתה, למשפחה שלה. ובית הספר הופך להיות מוסד מלווה בחיים שלה אבל לא כל החיים שלה. ואם נכון המשפט, והוא באמת נכון בעיני, שאת כל מה שבאמת צריך ללמוד לומדים כבר בגן, אז אני יכולה להיות רגועה.

בית ספר, תתכונן.

אתה מקבל ילדה מדהימה נוספת לשורותייך. ובטוחה ללא ספק, שיש עוד רבים מדהימים אחרים.

שנה טובה ומוצלחת לכל המתוקים הקטנים, הנרגשים, המיוחדים במינם שייתכן וגם להם יש אמא קצת היסטרית בבית שאולי טיפה עזרתי לה עכשיו.

מקווה.

יובלי שלי בסט הצילומים שערכתי לה לקראת כיתה א